לא אשכח את המעמד הזה.
היינו תשעה במספר, מייחלים לעשירי המתמהמה.וקדיש היתום מתייתם מאומרו, ואין נפש חיה ברחוב המשכים לבוקר הפועלים החופזים. והאבל באבלו- מאנשי השכונה, מתפלל כל כולו לעשירי שיבוא, כמו היה המשיח לדקות שתבאנה.ממתינים. ממתינים. והוא, היתום שקם מאבלו לפני ימים ספורים, פוער אפרכסת לכל רחש, לכל אוושה,אלא שהיה זה החתול שפסע והיה זה נייר עיתון שאיווש וזו הייתה דריסת סולייתו של עובד חופז אל פתח מכונית ההסעה,וברקע, משאית אגף התברואה העירונית, מחרישת אוזניים בנהם המנוע המקדיח, ועשירי, אין. ומחלק העיתונים שהבוקר היא ממלכתו הבלבדית, פורש כפו לעוברים ושבים, להזמינם אליו, לטעום מאקטואליה בהתהוותה, והגבאי יוצא מגדרו למראהו, מורה לו באצבעו,ואין.והאבל נושא עיניו אל הדלת, לראות מאין יבוא עזרו.הקדיש. הקדיש.ואין מושיע.
אנשים חולפים שתי וערב שתי וערב, והכול חופזים אל משלח ידם,מרהיטים צעד, ואנו תוהים, בוהים,רק עשירי. האחד והיחיד. חשבתי ביני וביני על חשיבותו של העשירי הזה. כשיופיע בבית הכנסת בעיר בית שמש, הרי נוכל לחדש את תפילתנו בואכה 'שמע' ו'עמידה'. יהיה מי שיהיה העשירי, חשיבותו כה רבה! יהא עשיר כביל גייט, יהא סנדלר אנונימי, יהא זוטר, יהא בכיר, יהיה מי שיהיה-חשיבותו כה רבה לרגע,לזמן הנתון. רק שיופיע. תחושת החשיבות רבה, מפעמת, מוגבלת לצורך המידי בלבד. ועל כך ארחיב בהמשך.
וכעת, לסיפור עצמו, בנקודה שעצרתי.
הדקות חולפות כנצח, והעשירי סוף סוף מופיע, והתפילין בשתי ידיו. שלא להטריח אותנו, הורה באצבעו לחזן שימשיך.ואמנם, סוף סוף מילט החזן מילט מפיו את מילות הקדיש של היוצר, והמשכנו בסדר התפילה הרגיל. עבר 'שמע', עבר תחנון, עבר 'אשרי', עבר 'ובא לציון', וקדיש היתום כבר ממשמש, מתדפק על לוח לבו של האבל המתנחם בשנית. ואז, עמוד או שניים לפני קדיש יתום, יצא העשירי הגואל אל תחת כיפת השמים, כך, בפתע פתאום. ואנחנו שוב משתוממים ומשמימים, משתאים, מתייתמים מקדיש היתום.
התסכול כבר בצבץ בנו,ומתפלל קצר רוח, מעוטר בתפיליו ועטוי בטליתו, הגיח בעקבות העשירי הנוכח- נפקד, לייסרו בחרצובות לשונו. שמענו במו אוזנינו, מחלל בית הכנסת בבית שמש: 'תגיד לי...עכשיו נזכרת לצאת?', קצף על העשירי ההוא,'דווקא עכשיו? דקה לפני קדיש יתום, אתה נזכר לענות לשיחה בסלולארי? מסכן, יושב אבל לומר קדיש יתום, ואתה חוגג?'. וזה, העשירי, הנוכח- נפקד, לא נשאר חייב והטיח בו מילים כדרבנות, שוב, לאוזנינו הנפערות:' מעניין, פתאום אני חשוב לך... פתאום אני כל כך מעניין אותך.. אתה הרי רואה אותי כל יום במרכז המסחרי, עובר מולי, לא סופר אותי ממטר, לא אומר אפילו שלום, כאן אתה פתאום נזכר בי,הא?פתאום אני חשוב לך למניין?'.
כאן הסתיים העימות הקצר. המתפלל הקוצף סמוק הלחי שב למקומו,כבוש בחרפתו. העשירי הגואל שב אף הוא למקומו. התעשתנו מהמראה והשתדלנו להתנתק מהאירוע המסעיר בהפציע קרני חמה. המתאבל הרטיט בקדיש היתום, הטעים מילה אחר מילה, וזה, העשירי הנזוף, מרעים ב'אמן' פעם אחר פעם. התפילה הסתיימה. הדי הדיאלוג הקצר עוד הלמו ברקותיי, לימדוני כה רבות בהיגד כה מצומצם, כה אמוציונאלי, כה אמתי,כה מחדד ומחזק. והמילים שבות אליי כבראשונה, בוקעות מגרונו של העשירי הנזוף:"עכשיו אני חשוב לך, רק עשירי למניין? אתה הרי רואה אותי, לא סופר אותי ממטר, לא מתייחס, לא אומר שלום, כלום".
הרהרתי עמוקות, וכאבתי.
העשירי למניין כמשל. חשיבותנו בבית הכנסת אינה נמדדת מצד מעמדנו הכלכלי, החברתי והאחר. חשיבותנו בבית הכנסת נקבעת מעצם נוכחותנו בבית הכנסת, נהיה מי שנהיה- עניים, עשירים, משכילים, עמי ארצות- מרגע שדרכה כף רגלנו על מפתן בית הכנסת, נושרים ממרומי קומתנו כל סמלי המעמד, והשתיירנו שווים ושוויוניים מול ההיכל וספר הקודש. דפוס השוויון הבראשיתי של מי שנבראו בצלם השם, חייב להיות מועתק מסידור התפילה, בין ארבעת כותלי מקדש המעט, לשגרתנו היום יומית, בהתייחסותנו האלמנטארית, המכבדת ללא תנאי, ללא גינונים וללא סינדרום ה'קנקן' הנודע. זה מדוד בחושינו, בהרגלי דיבורנו ובאופני התקשרותנו.
נאמר 'בוקר טוב' באותה נימת מכובדות ודריכות, גם לתברואן העירוני שמשכים לנקות את רחובנו וגם למנהל התיכון שניצב בפתח השער לקבלנו. נהנהן באותה רצינות תהומית לזוטר שבחבורה כמו בעומדנו מול הבוס הכול יכול. העשירי למניין הוא רעיון, הוא משל, הוא לקח מתהלך על שתיים ברחובותינו, ועוד במתחמי חיינו הנגישים האחרים. לא נפלה, לא נייפה, לא נברור.
קיצורו של דבר, נהיה אוהבי אדם לא סלקטיביים ונהיה נאהבי אדם לא סלקטיביים. האמינו לי,זעקת הכאב של העשירי ההוא למניין נוסח 'עכשיו אתה נזכר בי?' אינה מרפה ממני, גם עכשיו, בעת הקלדת שורותיי.
ועוד אנקדוטה לחתימה ולהמחשה: חפזתי לתחנת דלק מקומית למלא את המכל המתרוקן שלי.דיוושתי לתוך מתחם המשאבות והצבעתי לעבר עובד מזדמן ברמז עבה ומתעבה לשאוב למעני. "רגע.. רגע..", הדף האיש במדי סונול את נגע המובן מאליו, "מה קרה? איפה 'שלום' ,איפה 'בוקר טוב',איפה 'מה נשמע'.בן אדם, בחייך". נכלמתי בעיני עצמי, איך, למען השם, אנחנו מדלגים על משוכת ההתקשרות המקדימה, איך בעינינו הרואות לא רואות, נדמים בני אדם למכונות צייתניות באי אלו מוקדי שירות שאנו תלויים בחסדיהם, אם בסניף הדואר, אם מאחורי דלפק החנווני, ואם בטור החולפים על פניה של קופאית אנונימית, שתגית שמה אינה זוכה למצער להתנחל בפינו בפנייה אגבית כה מחזקת, כה מעודדת . התקדים ההוא עם עובד התחנה, שאני, בפתילה המכסיפה הפולשת בגבותיי כחוט שיבה, כופל את גילו פי שלושה, חידד בי יותר מדשדוש באמיתות דהויות ולעוסות.
הוא הלם בי, חבט בי, בתודעתי. כך, באלגנטיות של טיפוס רגיש, מולי, הרגיש, שוויתר לרגע על מחוות ההתוודעות הנימוסית, המתבקשת, המפייסת. העשירי למניין הוא בדיוק העניין, והוא סיבת העניין. העשירי למניין גוזר עלינו לראות כל אדם כאילו הוא הוא העשירי למניין, לאו דווקא במניין המתפללים שמשווע להצטרפותו, כי אם בהתייחסות או במפתח ההתייחסות לכל אדם באשר הוא.
לא פשוט. לא מובן מאליו. לעתים, במבחני הרחוב ההומה והקודח, קשה לנו לעמוד במה שנגלה בעיננו המשקיפה והצופייה. כך, למשל, שיקולי אסתטיקה ויוקרה מכתיבים לנו אופני תגובה שונים ומגוונים.נוח יותר לאסוף טרמפיסט נאה ואלגנטי, מעמיתו המרושל, הירוד, הנחות והכבוי, זה שממילא מוצב בתחתית הסולם בתכונת הרחוב הסובבת. הכרת ה'עשירי למניין' מחייבת להאיר פנים, לרכך טון, לא לצפור,כן, לא לצפור,לממש את זכותו של הולך הרגל לחיות ולחיות בבטחה,כשזה מתורגם לאקט חציית הכביש. כל אלה והנובע מהם מתאגדים ונצררים בהגדרת 'העשירי למניין'.
ושוב, לרענן וללטש ולחדד - יהא כל אדם חשוב בעיניך, כאילו הוא עשירי למניין..
לסיום לסיום...
